Oh Darling

אין מה לומר, אני גאון.
תום כרגיל חזר, היה צפוי שישלח הודעה. אני לא מבינה את זה, למען האמת. כל סופ"ש אני מבהירה לו מחדש שלא ידבר
איתי אם זה לא משנה לו, אם אנחנו לא חשובים לו, כי נמאס מחוסר ההגדרות האלה- וזה כאילו נשכח.

אז אתמול באמצע הלילה הבחור הזמין אותי אליו, כרגיל שכזה. כאילו לא צעקתי עליו שבוע שעבר.
וכרגיל הוא עשה את מה שהוא יודע. למשוך לחיבוק אוהב ולאכזב. ידידה אחת התקשרה אליו, לא משנה מי בכלל.
העיקר הוא שהם דיברו ודיברו, והוא לא חושב בכלל על לנתק, על להגיד שאני אצלו ושהם ידברו אח"כ, אלא חיכה בסבלנות שהגברת תסיים את השיחה. כשהעינוי סוף סוף נגמר הוא עוד טרח להסתכל עליי, ללטף ולהגיד סליחה. כאילו שזה מה שיעזור עכשיו. באמת שהתאפקתי לשמור את הדמעות בפנים. היה קשה, אבל הצלחתי, ואפילו השחלתי גלגול עיניים בלי לבכות.
"מה את עושה פרצוף?" אמר בקול מתפנק, כאילו זה ירכך אותי עכשיו, ומשך אותי אליו, לפוך.
שכבנו אחד מול השני, הוא היה כל כך קרוב שהרגשתי כל ריס ועפעוף.

"אתה יודע," אמרתי "אמא שלי תמיד אמרה שזאת נשיקת פרפרים."
-"מה?"
"נו, נשיקת פרפרים... עם הריסים. כמו שנשיקת אסקימוסים היא עם האף
...
טוב, די! זה מדגדג!"
-"אני מנסה..."

ובעדינות נישק אותי. בדיוק אותה נשיקה מהחלום שתיארתי, אבל הורגש שזה לא אותו הבנאדם, שזה לא מה שרציתי.
היה מריר-מתוק. הוא יודע שזאת לא המדיניות שלי לעשות את הדברים האלה כשזה לא משהו קבוע, אבל זה היה פשוט... שונה.
נשיקות קטנות ומתגעגעות, יניקה של כל פיסת עור שלא ראה השבוע, ידיים משוטטות, חיבוקים ארוכים.
23:45, בדיוק כשהכל התחיל להיכנס להילוך גבוה- "כבר מאוחר. אני צריכה ללכת."
-"חבל.."
"באמת חבל. אם לא היית מדבר בטלפון אולי היינו מספיקים."
וכאן התחיל ממבו ג'מבו של "זה היה 5 דקות! 6 מקסימום! את רוצה שאני אראה לך?"
בסוף נעמדנו ליד דלת הכניסה. "מה זה הפקפוק הזה?" הוא אמר משועשע, התקרב עם הראש ונישק כמרמז על הבאות.

האמת, אני לא כל כך מתחרטת.
מגיע לו שפעם אחת אעמיד אותו במקום ולא אתן לו את מה שהוא רוצה, אעכב את זה.
נכון, גם לי יש צרכים- אבל זה היה קצת יותר חשוב.
זה לא נראה ככה, אבל אני אוהבת אותו. 9 חודשים and counting. ואז מה שהחודשיים האחרונים היו מבלבלים ולא מוגדרים? העובדה היא, שאת הבטחות הפרידה אנחנו מצליחים לקיים כשבועיים וגם זה לא בדיוק.
כל פעם אני בטוחה שהנתק יהיה לנצח ומתוודעת לכך שהוא העדיף להדחיק את העניין ולהמשיך את זה.
... עד שזה יתפוצץ מחדש.