Everyone have secrets...

קיץ 2007, יום שבת, מתכוננים לעוד שבוע עבודה מפרך-משהו (דגש על ה"משהו"). בקיץ ההוא, אני חושבת שהחברות בין כולנו התגבשה והתעצבה מאד. היינו ביחד 24/7, לא מצאנו מנוח. כל יום בבריכה של לי, בבית קפה, בת"א, כל הזמן בתנועה, תוך כדי תמרון בין החברות, העבודה ותום.

ופתאום, בזמן הכי לא נכון צצת.

ניסיתי לכתוב על ההיכרות שלנו, אבל אני מעדיפה פשוט לסכם בכך שנהיינו ידידים מאד טובים, השמועות עלינו נון-סטופ.

שאני בוגדת בתום, שיש לי מאה חברים בו זמנית, שאתה מטורף עליי... ופשוט התעלמתי. ידעתי בתוכי את מי אני אוהבת וזה מה ששינה, לפחות בשבילי. אבל יום אחד הבעיה צפה ועלתה מעל פני השטח, כל פעם מחדש. הניסיונות להטביע את הרגשות עלו בתוהו ורק העמיקו את הבעיה.

יום אחד, יצאנו למסעדה- כל החברים, אני, הוא... כמובן שהוא ישב לידי, אף אחד לא ציפה למשהו אחר, זה היה ברור.

אני אפילו לא זוכרת איך זה קרה, אבל מצאתי את כף היד שלי בשלך, מלטפות בעדינות ובאיטיות בלתי נסבלת, ואני זוכרת כמה זה הגעיל אותי מצד אחד, אבל גרם לכזה ריגוש שלא רציתי להפסיק. והפרופורציות קצת מעוותות, לא? סה"כ יד. אבל הסמליות היא המשמעותית- אחרי ההכחשות העדפתי פשוט לתת לזה להתקדם, לראות לאן זה הולך.

יום אחר, העדפתי פשוט להתמודד עם זה, ולנסות לברר איך הוא מרגיש. אמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר ובאתי אליו.

בהתחלה אפילו לא דיברנו על הנושא, לא היה לי את האומץ לשאול אותו אם הוא אוהב אותי- הרי זה קצת כיתה ג', לא?

בסוף מצאתי את עצמי מחובקת איתך על המיטה, כל כך צמוד שאני יכולה להריח אותך, להרגיש... הבטן כבר עשתה מאה לופים בשנייה, לא ידעתי מה הולך לקרות ולא רציתי לדעת. לא הבנתי מה אני מרגישה ואיך זה הגיוני, הרי אני כל כך אוהבת את תום.

הנשיקה הייתה אמורה להיכנס שם, אבל למזלי הרב (או שלא..?) זה נמנע.

הוא הודה ברגשות, אבל גם הודה שהוא מבין שזה לא יוכל לקרות, שיש לי חבר שאני אוהבת. בסוף הוא ליווה אותי לסוכה שבניתי עם החברות, וזה החלק שאני זוכרת כמו ריצה מטורפת. הכל מעורפל, מעוות, חשוך..

לא ידעתי אם לבוא איתך לחברות, אפילו שיקרתי להן שאני לא איתך. לא ידעתי מה לעשות, איך להתמודד עם השמועות ועם מה יגידו אם יראו אותי באה איתו יחד. ישר יחשבו שקורה בינינו משהו, שזה לא היה כזה רחוק מהאמת אבל אם עד עכשיו לא סיפרתי על זה לאף אחד, כנראה עדיף היה להסתיר.

"את מתביישת בי?" אמרת.

"לא..." (כן.) השבתי בהססנות-מה. ידעתי שמשהו לא בסדר וידעתי שאתה יודע את זה.

בסופו של דבר הצטרפת ונשארת איתי ועם עוד חברה עד 3 בבוקר. ניסיתי לגרום לה ללכת, רציתי להיות איתך לבד.

בסוף ליווית אותי הביתה, החזקות ידיים, מבטים ובעיקר פחד מצידי, מהידיעה שיום אחרי זה אצטרך לתת על זה דין וחשבון, משיחת ה"יחסינו לאן?" המתקרבת... ובכלל יש לי חבר!

הגענו אליי הביתה, עמדת מולי ופתאום הכל התבהר. כל הרגשות נעלמו וכל מה שראיתי ומצא חן בעיניי אצלך נעלם, בהרף עין. פתאום לא רציתי אותך בכלל, רק רציתי חיבוק חם מתום.

פתאום הבנתי שכל ה"רגשות" הם געגועים מתורגמים ואכזבה מזה שתום לא רוצה לצאת עם החברים שלי- אז מצאתי מישהו שכביכול יחליף אותו, יהיה הצמוד שלי כשהצמוד האמיתי לא יכול להיות איתי. אבל מה עכשיו?

דיברנו כל הלילה במסנג'ר, הבהרתי לך שאני לא רוצה שיתפתח משהו והכנסתי אותך לדיכאון. לא רציתי שזה יקרה, התחננתי שנישאר ידידים, לא רציתי לאבד אותך.

פתאום התחלתי להתחמק ממך, להיגעל ממך, ואתה עשית את הדבר הכי לא נכון- המשכת להציק, שלחת מצגות מוזרות, קטעים שקשורים באהבה, הודעות אישיות שמוסרות את כל המידע... כל כך פחדתי שכבר סיפרתי לתום, רציתי את ההגנה שלו שלא באה. הוא חשב שהוא לא צריך להיות שם להגן עליי וזה אפילו העליב.

ומה הסוד הגדול בכל הפרשה?
הוא שלשנייה, באמת הרגשתי משהו. את הניצוץ הקטן הזה בבטן, את הפחד להסתכל, להתוודות... את הכמעט-נשיקה אצלך בבית... וזה שידעתי מכל הסיפור לכל אורך הדרך, מההתחלה הבנתי מה אתה רוצה- אבל העדפתי להדחיק ואולי כך זה יישכח, אבל זה לא נשכח, ובטח שלא נשכך...