כשראיתי איך הסתכלת עליה במבט משועשע לא ידעתי מה לחשוב.
זה כבר משתלט לי על החיים- המחשבות מתי אראה אותך פעם הבאה מחוץ למסגרת,
מתי אוכל סוף סוף להגיד לך כמה שחלמתי על הרגע הזה וארכין את הראש מבושה, ותרים לי את הסנטר ואסתכל עליך בעיניים דומעות, תעצום אותן, תעצום גם את שלך ובשפתיים מלטפות תנשק את הדמעות, וכל מה שנותר לי לעשות זה להיאחז ברגעים כאלה, ובך...
אלחש לך באוזן כמה שאתה מקסים ומיוחד, שאף פעם לא הכרתי מישהו כמוך- או יותר נכון, רציתי להגיד.
מה חוסם אותך? הבעיה היא בי? אני לא מספיק בוגרת? יפה? מיוחדת? אני לא מספיקה לך?
או שאתה סתם מפחד ממה יגידו?
כי עברתי את השלב הזה. אני כבר בשלב בו אני אקריב הכל כדי להיות איתך. שיסלקו אותי מצידי, העיקר שאני איתך.
העיקר שיגיע הרגע בו אוכל לדעת איך אתה מרגיש, אם היית עושה משהו אם היית יכול, אם אתה רוצה.
אם תתנגד אם אתקרב ואגשים את החלום משלשום? מאתמול?
אני משתגעת מהפער בין מה שידוע לי לבין הניחושים,
ובעיקר מחוסר הידיעה אם אתה קורא פה, אם אתה מבין...
ואם כן... תגיד משהו, תעשה סימן. אני אבין. ואני אבין אם תרצה להיעלם ולא לדבר איתי יותר, אבל פשוט...
אני פשוט רוצה לדעת אם יש לזה סיכוי, אם בתנאים אחרים היית חושב על זה.
את כל כך יפה
זה לא ייאמן
את האיילה אני הוא הזאב
את כל כך יפה
זה לא יתואר
איך אני חושש מה יהיה מחר"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה