שלחת.
האפי מיי אס. אתה יודע שזה לא האפי, אז למה אתה סתם אומר?
(ובדיוק עכשיו התחיל Can You Feel The Love Tonight של אלטון ג'ון. הקיטש...)
אני כבר לא בטוחה מה אני מרגישה. במהלך השבוע אני שורדת, אבל ברגע שאתה מתחבר למסנג'ר, שולח סמס שאתה בבית... הבטן מתהפכת. אם היית מתקשר, בכלל הייתי רועדת.
וזה עושה לי כזה רע, צדקת כשאמרת "מה נהיה ממך?". באמת מה נהיה ממני? הכל באשמתך. אני בטוחה שאם היינו נפרדים באמת אחרי הפרידה באוקטובר אז אולי היה לי סיכוי לחיים נורמלים עכשיו. אבל איך זה אפשרי כשבשלושת החודשים האלה שנינו נתנו לזה להמשיך לגסוס, כל פעם שקראנו לזה "מת", או שאמרת שאתה "לא שלם עם זה", שרדנו לשבועיים.
לא יודעת, אולי שנינו אשמים. אני, שלא מסוגלת להתנתק מהזכרונות וממך, וגם אתה בעצם... אחרת לא היית שולח הודעות או מתקשר. היית פשוט עוזב אותי, אבל אתה כאן.
עד כמה שאני משליכה עליך את הפרנויות שלי, כועסת, רושפת... אני יודעת עמוק בפנים שגם לך אכפת וגם אתה מרגיש אבל באותו רגע it doesn't cross my mind. ואתה יודע למה כל הריבים האלה קורים? כי אתה לא עושה את הדבר היחיד שאני מבקשת ממך. עזוב שלם או לא שלם, עזוב סקס, פשוט תחבק ואל תעזוב עד שאגיד וזהו. אני אישית לא רואה בעייתיות בעניין.
אבל אין כזה דבר חיבוק תמים אצלנו, הרי ברגע שאתה נותן לי מקום לשים עליו את הראש, או מושך אותי לחיבוק אם לא אמרתי לך שלום, או עומד כל כך קרוב שהנשימה (זו העצמאית, לפחות) נעתקת.... אני מבינה שזאת לא הולכת להיות סתם שיחה, סתם סיבוב.
גם אני אשמה, שאני רואה שזה עומד לקרות ונותנת לזה להמשיך, כי... ככה. כי אני מכורה לצורה בה אתה מנשק את הצוואר, מניח את הראש בטבעיות בשקע בין הראש לכתף, איך בעדינות אתה מעביר יד וזה צורב... זה שורף-נעים, מריר-מתוק.
ואז אתה מרים את הראש, מתקרב ואני מנצלת את ההפוגה, מותחת את המתח רק עוד קצת, משמרת את ניחוח גופך ואז הנשיקה שחשבתי עליה כל השבוע, חלמתי, קיוויתי. עדינה שנהפכת לאגרסיבית, מתגעגעת, כל התשוקה של הזמן שלא התראינו נאגרת ומתפרצת בנשיקה אחת.
נשמע חלומי, נכון?
זה נכון.
אבל השאלה המתבקשת היא האם זה שווה את העצב של אח"כ, המרמור וההשלמה שזה לא אומר כלום, שלא חוזרים, לא מנסים. ככה טוב לך וזה מה שהופך את זה לטוב "לנו", אבל ברור שלא. זה מזיק לי, שובר את האיפוק ומתרגם את המזג החם לציניות בלתי נסבלת for us both, אבל זאת פשוט המגננה היחידה שלי בפניך- אפילו שזה מעצבן אותך.
לכן זה היה ברור שהאפי ולנטיין רמז, ואני כמובן הבנתי ברגע שאמר שזה יהיה ולנטיין משעמם וחופר.
"אם אתה רוצה פיצוי I'm listening"...
הכי מצחיקה היא העובדה שאין לי מושג אם אני עדיין אוהבת אותך או אם זאת תלות בזכרונות מתוקים נושנים שבטח יופיעו בכמה וכמה פוסטים בהמשך.
הבעיה היא שזה או אתה או ההוא, שני מקרים בעיתיים בהחלט.
מה הייתם בוחרים, אקס טרי ומיתולוגי שלא סגור על עצמו או קראש שלא יורק לכיוונך כי את מחוץ לליגה שלו (למרות שאת יודעת שאתם שווים) ואפילו רמיזה מצידו תיחשב לעוון?
פרס מובטח לפותרים.
לא יודע מה קרה לי (מילים לא אומרות מאום)
רק יודע שלבד ורע לי (רק יודע שאת לא אומרת כלום)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה