At a time like this, when moments of happiness are solely when you put your arm around me and give me the same bitter-sweet (mood dependent) kiss that can only mean one thing: it's not working out, I can't help but wondering in what situation would I be happier- with or without you. And it's not just about the breaking up part, it's everything. We can't function together nor seperate, and that kiss metioned says and symbolizes, in a way, the thing in which we just can't own up to- we are clueless about what happens next or the specific moment when we both would be able to say that we're only friends and actually mean it for a change, thus, we're still "together". And yes, the quotation marks bother me as well yet I'm not that sure anymore if I would be happier if we'd gotten back together.

I hate this unceratinty but I know that knowing better won't change my mood, so you better be satisfied with what you have, even if it's the benefit of the doubt, right?

Is that moment of joy when you gently rub your nose against my face really worth crying all the way home sometimes? Am I still the same person?

Answers and more... well, never. but don't tell anyone.

I have always loved you.

I loved you from the very beginning. Even when you were tagged as 'my friend's brother', she wouldn't stop talking about you and the things you do that I began wondering whether her older brother is everything she tells about him, and I've discovered that indeed you are, and even more.

You're everything I could've hoped for. You're attractive, smart and mature, funny and friendly, and you loved me like no one ever did. How can you ever stop loving the person you've dreamed of?

He might not be perfect, but his flaws are not the kind that would make me stop thinking about him every minute of the day, wondering if he's thinking about me too.

But that's just wishfull thinking. The perfect couple had been torn to pieces months ago.

We're flying solo, but were never actually apart- I still see him every single week, we fight, make up, make love and nap. We're like every ordinary couple, except we're not a couple anymore. That's what makes this situation unbarable to think of. Could you be with your loved one, but never not quite? Won't it drive you mad?

Vortex

לא יכולה, תמיד נשאבת מחדש.
זאת שגרה מוזרה וארוכה מדי, שבמהלך השבוע הכל יציב ומחוייך ובסוף השבוע- סערת רגשות.
ונמאס שאתה מלטף ואומר סליחה, ושעצם זה שאתה אומר סליחה בלי שאעשה סנקציה זה אירוע נדיר שצריך להתכונן אליו מראש. דמט, מגיע לי יותר ושנינו יודעים את זה.
מגיע לי מישהו שסגור על עצמו, שלא ישנה את היחס, שלא יגיד ש"לא מתאים לו" ושהוא "לא שלם עם זה".
אולי הייתי ביצ'ית קצת יותר מדי, אבל אתה חייב להודות שזה מגיע לך. אני לא אמורה לבכות באמצע... יו נואו וואט, ולא כל פעם זה צריך להיות סקס געגועים. איפה השגרה בזה?
בקרוב תסיים את הקד"צ הזה שהתחיל את ההדרדרות בקשר, כשעוד היה ניתן לקרוא לזה "מערכת יחסים יציבה", ותהיה חודש בבית. אני לא יודעת איך לאכול את זה; מה זה אומר? סערת רגשות כל השבוע? ניפגש יותר? ניפגש פחות? נחזור? (בטח שלא)
כי המבטים שלך לא אומרים לי כלום יותר. פעם חלולים ופעם מרירים, מתגעגעים, חסרי אונים, או שהם רק העמדת פנים?...
כל האנרגיות שאני משקיעה בך בסופי השבוע צריכים להיות מושקעים במישהו אחר, שבטוח במה שהוא רוצה.

ומאיזו עמדה בכלל אני מדברת, שהאדם היחיד שאני פוזלת לכיוונו חושב שאני סטוקרית פסיכית ולא הבין את הכוונה בכלל, וחושב שאני עוד אחת מאלה שמצלמות אותו בסתר ולוחשות.
אוף.

Oh Darling

אין מה לומר, אני גאון.
תום כרגיל חזר, היה צפוי שישלח הודעה. אני לא מבינה את זה, למען האמת. כל סופ"ש אני מבהירה לו מחדש שלא ידבר
איתי אם זה לא משנה לו, אם אנחנו לא חשובים לו, כי נמאס מחוסר ההגדרות האלה- וזה כאילו נשכח.

אז אתמול באמצע הלילה הבחור הזמין אותי אליו, כרגיל שכזה. כאילו לא צעקתי עליו שבוע שעבר.
וכרגיל הוא עשה את מה שהוא יודע. למשוך לחיבוק אוהב ולאכזב. ידידה אחת התקשרה אליו, לא משנה מי בכלל.
העיקר הוא שהם דיברו ודיברו, והוא לא חושב בכלל על לנתק, על להגיד שאני אצלו ושהם ידברו אח"כ, אלא חיכה בסבלנות שהגברת תסיים את השיחה. כשהעינוי סוף סוף נגמר הוא עוד טרח להסתכל עליי, ללטף ולהגיד סליחה. כאילו שזה מה שיעזור עכשיו. באמת שהתאפקתי לשמור את הדמעות בפנים. היה קשה, אבל הצלחתי, ואפילו השחלתי גלגול עיניים בלי לבכות.
"מה את עושה פרצוף?" אמר בקול מתפנק, כאילו זה ירכך אותי עכשיו, ומשך אותי אליו, לפוך.
שכבנו אחד מול השני, הוא היה כל כך קרוב שהרגשתי כל ריס ועפעוף.

"אתה יודע," אמרתי "אמא שלי תמיד אמרה שזאת נשיקת פרפרים."
-"מה?"
"נו, נשיקת פרפרים... עם הריסים. כמו שנשיקת אסקימוסים היא עם האף
...
טוב, די! זה מדגדג!"
-"אני מנסה..."

ובעדינות נישק אותי. בדיוק אותה נשיקה מהחלום שתיארתי, אבל הורגש שזה לא אותו הבנאדם, שזה לא מה שרציתי.
היה מריר-מתוק. הוא יודע שזאת לא המדיניות שלי לעשות את הדברים האלה כשזה לא משהו קבוע, אבל זה היה פשוט... שונה.
נשיקות קטנות ומתגעגעות, יניקה של כל פיסת עור שלא ראה השבוע, ידיים משוטטות, חיבוקים ארוכים.
23:45, בדיוק כשהכל התחיל להיכנס להילוך גבוה- "כבר מאוחר. אני צריכה ללכת."
-"חבל.."
"באמת חבל. אם לא היית מדבר בטלפון אולי היינו מספיקים."
וכאן התחיל ממבו ג'מבו של "זה היה 5 דקות! 6 מקסימום! את רוצה שאני אראה לך?"
בסוף נעמדנו ליד דלת הכניסה. "מה זה הפקפוק הזה?" הוא אמר משועשע, התקרב עם הראש ונישק כמרמז על הבאות.

האמת, אני לא כל כך מתחרטת.
מגיע לו שפעם אחת אעמיד אותו במקום ולא אתן לו את מה שהוא רוצה, אעכב את זה.
נכון, גם לי יש צרכים- אבל זה היה קצת יותר חשוב.
זה לא נראה ככה, אבל אני אוהבת אותו. 9 חודשים and counting. ואז מה שהחודשיים האחרונים היו מבלבלים ולא מוגדרים? העובדה היא, שאת הבטחות הפרידה אנחנו מצליחים לקיים כשבועיים וגם זה לא בדיוק.
כל פעם אני בטוחה שהנתק יהיה לנצח ומתוודעת לכך שהוא העדיף להדחיק את העניין ולהמשיך את זה.
... עד שזה יתפוצץ מחדש.

הזאב והאיילה

כשראיתי איך הסתכלת עליה במבט משועשע לא ידעתי מה לחשוב.
זה כבר משתלט לי על החיים- המחשבות מתי אראה אותך פעם הבאה מחוץ למסגרת,
מתי אוכל סוף סוף להגיד לך כמה שחלמתי על הרגע הזה וארכין את הראש מבושה, ותרים לי את הסנטר ואסתכל עליך בעיניים דומעות, תעצום אותן, תעצום גם את שלך ובשפתיים מלטפות תנשק את הדמעות, וכל מה שנותר לי לעשות זה להיאחז ברגעים כאלה, ובך...
אלחש לך באוזן כמה שאתה מקסים ומיוחד, שאף פעם לא הכרתי מישהו כמוך- או יותר נכון, רציתי להגיד.
מה חוסם אותך? הבעיה היא בי? אני לא מספיק בוגרת? יפה? מיוחדת? אני לא מספיקה לך?
או שאתה סתם מפחד ממה יגידו?
כי עברתי את השלב הזה. אני כבר בשלב בו אני אקריב הכל כדי להיות איתך. שיסלקו אותי מצידי, העיקר שאני איתך.
העיקר שיגיע הרגע בו אוכל לדעת איך אתה מרגיש, אם היית עושה משהו אם היית יכול, אם אתה רוצה.
אם תתנגד אם אתקרב ואגשים את החלום משלשום? מאתמול?

אני משתגעת מהפער בין מה שידוע לי לבין הניחושים,
ובעיקר מחוסר הידיעה אם אתה קורא פה, אם אתה מבין...
ואם כן... תגיד משהו, תעשה סימן. אני אבין. ואני אבין אם תרצה להיעלם ולא לדבר איתי יותר, אבל פשוט...
אני פשוט רוצה לדעת אם יש לזה סיכוי, אם בתנאים אחרים היית חושב על זה.

"פתאום אני חושש אולי זה לא אני
את כל כך יפה
זה לא ייאמן
את האיילה אני הוא הזאב
את כל כך יפה
זה לא יתואר
איך אני חושש מה יהיה מחר"

(ואם הרמז כאן לא היה ברור לזהותך, אני לא יודעת מה כן)

And your own worst enemy has come to town

Your own worst enemy has come

Your world keeps turning round and round

But everything is upside down

Your own worst enemy has come to town

קשה להודות בזה, שאתה המכשול שלי.

קשה להגיע להבנה הזאת, במיוחד כי אני רוצה אותך כל כך. רוצה אותך זאת לא מילה מספיק גדולה.

כל כך, כל כך רוצה.

לא יכולה לישון בלי שתופיע בחלום פתאום.

אתמול חלמתי שחזרתי בזמן 10 שנים, ואז היינו באותו הגיל. הייתה לך תספורת מוזרה, התנהגות משונה אבל ראיתי בך

את מה שאני רואה עכשיו- את התמהוני שדומה לי בהמון מובנים, משלים אותי. בחלום שוב קרה מה שכל פעם קורה כשאני

חולמת עליך. עמדנו אחד מול השני, צמודים, ולא יכולתי לשמוע את הרעש שמסביב, לראות את ההמון, הכל הסתחרר ואתה נשארת יציב, מסתכל עליי באותן עיניים, משולות לחומה שאי אפשר לעבור, אי אפשר לראות למה אתה מתכוון, רציניות.

קירבת את הראש והתנשקנו רק קצת. רק להרגיש את השפתיים שלך על שלי, אין צורך במילים. זה כאילו ידעת שחזרתי בזמן

במיוחד כדי להיות איתך ושזה לא ייפר סעיף בחוק. כאילו אנחנו מכירים אבל לא ממש. אפילו תשוקה לא הייתה שם, כמו השלמה שלעולם לא נוכל להיות יחד או לפחות לא כרגע.

ועל מה בכלל אני מדברת?

אתה לא רוצה אותי, אתה לא מעוניין ומעולם לא היית. אתה לא מעיף מבט וזה מה שהורג אותי. לא יכולה לשבת ולהסתכל עליך מדבר כשאני יודעת שלא נדבר אחרי זה, ובמיוחד שלעולם לא אוכל להגיד לך את האמת. או לפחות לא כרגע.

שאני מתאהבת בך. באמת מתאהבת.

ולא אחד מהקראשים בהם אני לא יכולה לפצות פה, נמסה... אני יכולה לדבר איתך לנצח ולא לאבד עשתונות,

אלה הרגעים שאתה מסתכל לכיוונים אחרים שגורמים ללב להתכווץ ולנסות להשלים עם זה שהקריצה שלך בכלל לא הייתה מכוונת, שאפילו שאנחנו משתווים אינטלקטואלית זה עובר מולך. פספס בסנטימטר, איזה באסה.

Everyone have secrets...

קיץ 2007, יום שבת, מתכוננים לעוד שבוע עבודה מפרך-משהו (דגש על ה"משהו"). בקיץ ההוא, אני חושבת שהחברות בין כולנו התגבשה והתעצבה מאד. היינו ביחד 24/7, לא מצאנו מנוח. כל יום בבריכה של לי, בבית קפה, בת"א, כל הזמן בתנועה, תוך כדי תמרון בין החברות, העבודה ותום.

ופתאום, בזמן הכי לא נכון צצת.

ניסיתי לכתוב על ההיכרות שלנו, אבל אני מעדיפה פשוט לסכם בכך שנהיינו ידידים מאד טובים, השמועות עלינו נון-סטופ.

שאני בוגדת בתום, שיש לי מאה חברים בו זמנית, שאתה מטורף עליי... ופשוט התעלמתי. ידעתי בתוכי את מי אני אוהבת וזה מה ששינה, לפחות בשבילי. אבל יום אחד הבעיה צפה ועלתה מעל פני השטח, כל פעם מחדש. הניסיונות להטביע את הרגשות עלו בתוהו ורק העמיקו את הבעיה.

יום אחד, יצאנו למסעדה- כל החברים, אני, הוא... כמובן שהוא ישב לידי, אף אחד לא ציפה למשהו אחר, זה היה ברור.

אני אפילו לא זוכרת איך זה קרה, אבל מצאתי את כף היד שלי בשלך, מלטפות בעדינות ובאיטיות בלתי נסבלת, ואני זוכרת כמה זה הגעיל אותי מצד אחד, אבל גרם לכזה ריגוש שלא רציתי להפסיק. והפרופורציות קצת מעוותות, לא? סה"כ יד. אבל הסמליות היא המשמעותית- אחרי ההכחשות העדפתי פשוט לתת לזה להתקדם, לראות לאן זה הולך.

יום אחר, העדפתי פשוט להתמודד עם זה, ולנסות לברר איך הוא מרגיש. אמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר ובאתי אליו.

בהתחלה אפילו לא דיברנו על הנושא, לא היה לי את האומץ לשאול אותו אם הוא אוהב אותי- הרי זה קצת כיתה ג', לא?

בסוף מצאתי את עצמי מחובקת איתך על המיטה, כל כך צמוד שאני יכולה להריח אותך, להרגיש... הבטן כבר עשתה מאה לופים בשנייה, לא ידעתי מה הולך לקרות ולא רציתי לדעת. לא הבנתי מה אני מרגישה ואיך זה הגיוני, הרי אני כל כך אוהבת את תום.

הנשיקה הייתה אמורה להיכנס שם, אבל למזלי הרב (או שלא..?) זה נמנע.

הוא הודה ברגשות, אבל גם הודה שהוא מבין שזה לא יוכל לקרות, שיש לי חבר שאני אוהבת. בסוף הוא ליווה אותי לסוכה שבניתי עם החברות, וזה החלק שאני זוכרת כמו ריצה מטורפת. הכל מעורפל, מעוות, חשוך..

לא ידעתי אם לבוא איתך לחברות, אפילו שיקרתי להן שאני לא איתך. לא ידעתי מה לעשות, איך להתמודד עם השמועות ועם מה יגידו אם יראו אותי באה איתו יחד. ישר יחשבו שקורה בינינו משהו, שזה לא היה כזה רחוק מהאמת אבל אם עד עכשיו לא סיפרתי על זה לאף אחד, כנראה עדיף היה להסתיר.

"את מתביישת בי?" אמרת.

"לא..." (כן.) השבתי בהססנות-מה. ידעתי שמשהו לא בסדר וידעתי שאתה יודע את זה.

בסופו של דבר הצטרפת ונשארת איתי ועם עוד חברה עד 3 בבוקר. ניסיתי לגרום לה ללכת, רציתי להיות איתך לבד.

בסוף ליווית אותי הביתה, החזקות ידיים, מבטים ובעיקר פחד מצידי, מהידיעה שיום אחרי זה אצטרך לתת על זה דין וחשבון, משיחת ה"יחסינו לאן?" המתקרבת... ובכלל יש לי חבר!

הגענו אליי הביתה, עמדת מולי ופתאום הכל התבהר. כל הרגשות נעלמו וכל מה שראיתי ומצא חן בעיניי אצלך נעלם, בהרף עין. פתאום לא רציתי אותך בכלל, רק רציתי חיבוק חם מתום.

פתאום הבנתי שכל ה"רגשות" הם געגועים מתורגמים ואכזבה מזה שתום לא רוצה לצאת עם החברים שלי- אז מצאתי מישהו שכביכול יחליף אותו, יהיה הצמוד שלי כשהצמוד האמיתי לא יכול להיות איתי. אבל מה עכשיו?

דיברנו כל הלילה במסנג'ר, הבהרתי לך שאני לא רוצה שיתפתח משהו והכנסתי אותך לדיכאון. לא רציתי שזה יקרה, התחננתי שנישאר ידידים, לא רציתי לאבד אותך.

פתאום התחלתי להתחמק ממך, להיגעל ממך, ואתה עשית את הדבר הכי לא נכון- המשכת להציק, שלחת מצגות מוזרות, קטעים שקשורים באהבה, הודעות אישיות שמוסרות את כל המידע... כל כך פחדתי שכבר סיפרתי לתום, רציתי את ההגנה שלו שלא באה. הוא חשב שהוא לא צריך להיות שם להגן עליי וזה אפילו העליב.

ומה הסוד הגדול בכל הפרשה?
הוא שלשנייה, באמת הרגשתי משהו. את הניצוץ הקטן הזה בבטן, את הפחד להסתכל, להתוודות... את הכמעט-נשיקה אצלך בבית... וזה שידעתי מכל הסיפור לכל אורך הדרך, מההתחלה הבנתי מה אתה רוצה- אבל העדפתי להדחיק ואולי כך זה יישכח, אבל זה לא נשכח, ובטח שלא נשכך...

"האפי ולנטיין :)"

שלחת.

האפי מיי אס. אתה יודע שזה לא האפי, אז למה אתה סתם אומר?

(ובדיוק עכשיו התחיל Can You Feel The Love Tonight של אלטון ג'ון. הקיטש...)

אני כבר לא בטוחה מה אני מרגישה. במהלך השבוע אני שורדת, אבל ברגע שאתה מתחבר למסנג'ר, שולח סמס שאתה בבית... הבטן מתהפכת. אם היית מתקשר, בכלל הייתי רועדת.

וזה עושה לי כזה רע, צדקת כשאמרת "מה נהיה ממך?". באמת מה נהיה ממני? הכל באשמתך. אני בטוחה שאם היינו נפרדים באמת אחרי הפרידה באוקטובר אז אולי היה לי סיכוי לחיים נורמלים עכשיו. אבל איך זה אפשרי כשבשלושת החודשים האלה שנינו נתנו לזה להמשיך לגסוס, כל פעם שקראנו לזה "מת", או שאמרת שאתה "לא שלם עם זה", שרדנו לשבועיים.

לא יודעת, אולי שנינו אשמים. אני, שלא מסוגלת להתנתק מהזכרונות וממך, וגם אתה בעצם... אחרת לא היית שולח הודעות או מתקשר. היית פשוט עוזב אותי, אבל אתה כאן.

עד כמה שאני משליכה עליך את הפרנויות שלי, כועסת, רושפת... אני יודעת עמוק בפנים שגם לך אכפת וגם אתה מרגיש אבל באותו רגע it doesn't cross my mind. ואתה יודע למה כל הריבים האלה קורים? כי אתה לא עושה את הדבר היחיד שאני מבקשת ממך. עזוב שלם או לא שלם, עזוב סקס, פשוט תחבק ואל תעזוב עד שאגיד וזהו. אני אישית לא רואה בעייתיות בעניין.

אבל אין כזה דבר חיבוק תמים אצלנו, הרי ברגע שאתה נותן לי מקום לשים עליו את הראש, או מושך אותי לחיבוק אם לא אמרתי לך שלום, או עומד כל כך קרוב שהנשימה (זו העצמאית, לפחות) נעתקת.... אני מבינה שזאת לא הולכת להיות סתם שיחה, סתם סיבוב.

גם אני אשמה, שאני רואה שזה עומד לקרות ונותנת לזה להמשיך, כי... ככה. כי אני מכורה לצורה בה אתה מנשק את הצוואר, מניח את הראש בטבעיות בשקע בין הראש לכתף, איך בעדינות אתה מעביר יד וזה צורב... זה שורף-נעים, מריר-מתוק.

ואז אתה מרים את הראש, מתקרב ואני מנצלת את ההפוגה, מותחת את המתח רק עוד קצת, משמרת את ניחוח גופך ואז הנשיקה שחשבתי עליה כל השבוע, חלמתי, קיוויתי. עדינה שנהפכת לאגרסיבית, מתגעגעת, כל התשוקה של הזמן שלא התראינו נאגרת ומתפרצת בנשיקה אחת.

נשמע חלומי, נכון?

זה נכון.

אבל השאלה המתבקשת היא האם זה שווה את העצב של אח"כ, המרמור וההשלמה שזה לא אומר כלום, שלא חוזרים, לא מנסים. ככה טוב לך וזה מה שהופך את זה לטוב "לנו", אבל ברור שלא. זה מזיק לי, שובר את האיפוק ומתרגם את המזג החם לציניות בלתי נסבלת for us both, אבל זאת פשוט המגננה היחידה שלי בפניך- אפילו שזה מעצבן אותך.

לכן זה היה ברור שהאפי ולנטיין רמז, ואני כמובן הבנתי ברגע שאמר שזה יהיה ולנטיין משעמם וחופר.

"אם אתה רוצה פיצוי I'm listening"...

הכי מצחיקה היא העובדה שאין לי מושג אם אני עדיין אוהבת אותך או אם זאת תלות בזכרונות מתוקים נושנים שבטח יופיעו בכמה וכמה פוסטים בהמשך.

הבעיה היא שזה או אתה או ההוא, שני מקרים בעיתיים בהחלט.

מה הייתם בוחרים, אקס טרי ומיתולוגי שלא סגור על עצמו או קראש שלא יורק לכיוונך כי את מחוץ לליגה שלו (למרות שאת יודעת שאתם שווים) ואפילו רמיזה מצידו תיחשב לעוון?

פרס מובטח לפותרים.

לא יודע מה קרה לי (מילים לא אומרות מאום)
רק יודע שלבד ורע לי (רק יודע שאת לא אומרת כלום)

Unpack

האמת שאני לא בטוחה על כיוון לבלוג הזה- אם הוא יהיה סנטימנטלי משתפך ומאופק בו זמנית (כי לא יפה, אנשים קוראים...),

או אם הוא יעסוק במחשבות על סרטים נבחרים מהזמן האחרון, עליי... נראה לי שאני כאן כי אני מחפשת מקום חופשי; אף אחד מהחברים שלי לא שמע על 'בלוגר' ולא יוצא מבועת הישראבלוג, ככה שבשבילי זה טוב.

אני כותבת בלוג כבר חמש שנים. וואו, איזה מספר מפחיד! חמש שנים של כתיבה וצמיחה.

אולי הבלוג זה בעצם מה שגרם לי להבין שהשאיפה האולטימטיבית שלי היא להיות עיתונאית, ואפילו לא אחת שחושפת פרשיות שחיתות מאסיביות- הרי בשביל כאלה דברים הייתי יכולה להיות תחקירנית סוג ז' מ"כלבוטק" ולקבל את הסיפוק הזה.

אני פשוט רוצה להיות נקראת, נשמעת, נראית.

ואולי זה רצון סמוי של כולנו? לראות ולהיראות? אפילו אלה שרוצים להיות בלתי נראים הם הכי נראים שיש.

קחו לדוגמא את אופנת האימו- כולם "מתבודדים" כשלמעשה ה"מפגשוקס" שבר שיאים בכמות המשתתפים במפגש מחוץ לעולם הוירטואלי בישראל. כל אלה מסכות מאוסות כל כך...

זה מזכיר לי את התקופה שהאתר "שוקס" נפתח. מהיותי כתבת (לשעבר) בבית מעריב, הוזמנתי לנסות את האתר החדש. הם פירגנו בחולצות, בוטנים וקולה. היה נראה כאילו האתר עומד להיות ברנז'אי לגמרי, בסוף הוא הפך לבית חם לפרחות שהחליטו לעשות את המעבר מאיציק קלה לMy Chemical Romance.

הכל חרטה, בחייכם.



בכל אופן...

אני שמחה שאני כאן. נמאס לכתוב באותה פלטפורמה, לנסות לכתוב בבלוג "סודי" מהצד ולהבין שזה לא עובד, לשכוח מהעניין וכעבור חצי שנה לפתוח עוד אחד. למה נמאס? ככה. זה פשוט לא עובד יותר.

בבלוג הישן כבר יותר חשבתי על מה יגיבו, מה יחשבו ומה יגידו- ולמרות ובגלל שזה טבעי לנוכח הפרנויות שלי, אני מקווה שזה יהיה המקום בו לא אפחד מאף מילה שאכתוב (אירוני, עכשיו פתאום נתקעתי. לפחות חמש דקות ישבתי מול המקלדת ולא ידעתי איך להמשיך), מטוקבק פוטנציאלי של "את מפגרת", או סתם מהמחשבה שכולם יודעים מה אני עושה עם האקס וקוראים בשקיקה על הגסיסה האיטית של הקשר הזה, שודאי אתעד מאוחר יותר. לא אומרים כלום, אבל קוראים. יש סטטיסטיקות, יש רשימת קוראים אחרונים, זה כ"כ קל לדעת מי קורא אצלך שזה כבר מפחיד. טיפת המסתוריות שעוד נשארה מפחידה.

למשל, אפשר לדעת שחיפשו אותך בגוגל. בחיי שיש מישהו שיושב ומחפש את שם הבלוג שלי ואת המילה Israblog. פעם חיפשתי את זה במחשב של אבא כדי שלא אצטרך לרשום את הכתובת באקספלורר. מעניין אם זה הוא.



עכשיו כל מה שנותר זה לפרוק את המזוודות, לנקות, לסדר; והופה, עוד בלוג באוויר. מזל טוב.

אני לא בטוחה מה הולך כאן,

But I intend to find out...

(מבאס, התגאיתי בתמונה הזאת שיצאה במקרה ועכשיו היא נראית רנדומלית. שזה בעצם מה שהיא, אבל לא הייתם אמורים לדעת את זה. חבל...)