At a time like this, when moments of happiness are solely when you put your arm around me and give me the same bitter-sweet (mood dependent) kiss that can only mean one thing: it's not working out, I can't help but wondering in what situation would I be happier- with or without you. And it's not just about the breaking up part, it's everything. We can't function together nor seperate, and that kiss metioned says and symbolizes, in a way, the thing in which we just can't own up to- we are clueless about what happens next or the specific moment when we both would be able to say that we're only friends and actually mean it for a change, thus, we're still "together". And yes, the quotation marks bother me as well yet I'm not that sure anymore if I would be happier if we'd gotten back together.

I hate this unceratinty but I know that knowing better won't change my mood, so you better be satisfied with what you have, even if it's the benefit of the doubt, right?

Is that moment of joy when you gently rub your nose against my face really worth crying all the way home sometimes? Am I still the same person?

Answers and more... well, never. but don't tell anyone.

I have always loved you.

I loved you from the very beginning. Even when you were tagged as 'my friend's brother', she wouldn't stop talking about you and the things you do that I began wondering whether her older brother is everything she tells about him, and I've discovered that indeed you are, and even more.

You're everything I could've hoped for. You're attractive, smart and mature, funny and friendly, and you loved me like no one ever did. How can you ever stop loving the person you've dreamed of?

He might not be perfect, but his flaws are not the kind that would make me stop thinking about him every minute of the day, wondering if he's thinking about me too.

But that's just wishfull thinking. The perfect couple had been torn to pieces months ago.

We're flying solo, but were never actually apart- I still see him every single week, we fight, make up, make love and nap. We're like every ordinary couple, except we're not a couple anymore. That's what makes this situation unbarable to think of. Could you be with your loved one, but never not quite? Won't it drive you mad?

Vortex

לא יכולה, תמיד נשאבת מחדש.
זאת שגרה מוזרה וארוכה מדי, שבמהלך השבוע הכל יציב ומחוייך ובסוף השבוע- סערת רגשות.
ונמאס שאתה מלטף ואומר סליחה, ושעצם זה שאתה אומר סליחה בלי שאעשה סנקציה זה אירוע נדיר שצריך להתכונן אליו מראש. דמט, מגיע לי יותר ושנינו יודעים את זה.
מגיע לי מישהו שסגור על עצמו, שלא ישנה את היחס, שלא יגיד ש"לא מתאים לו" ושהוא "לא שלם עם זה".
אולי הייתי ביצ'ית קצת יותר מדי, אבל אתה חייב להודות שזה מגיע לך. אני לא אמורה לבכות באמצע... יו נואו וואט, ולא כל פעם זה צריך להיות סקס געגועים. איפה השגרה בזה?
בקרוב תסיים את הקד"צ הזה שהתחיל את ההדרדרות בקשר, כשעוד היה ניתן לקרוא לזה "מערכת יחסים יציבה", ותהיה חודש בבית. אני לא יודעת איך לאכול את זה; מה זה אומר? סערת רגשות כל השבוע? ניפגש יותר? ניפגש פחות? נחזור? (בטח שלא)
כי המבטים שלך לא אומרים לי כלום יותר. פעם חלולים ופעם מרירים, מתגעגעים, חסרי אונים, או שהם רק העמדת פנים?...
כל האנרגיות שאני משקיעה בך בסופי השבוע צריכים להיות מושקעים במישהו אחר, שבטוח במה שהוא רוצה.

ומאיזו עמדה בכלל אני מדברת, שהאדם היחיד שאני פוזלת לכיוונו חושב שאני סטוקרית פסיכית ולא הבין את הכוונה בכלל, וחושב שאני עוד אחת מאלה שמצלמות אותו בסתר ולוחשות.
אוף.